ההתנתקות מרצועת עזה

באוגוסט 2005 נסוגה ישראל באופן חד־צדדי מכל הכוחות הצבאיים ופירקה את כל 21 היישובים היהודיים ברצועת עזה, ובהם גוש קטיף, וכן ארבעה יישובים קטנים בצפון הגדה המערבית (שומרון), במסגרת תוכנית שהוביל ראש הממשלה אריאל שרון. כ־8,000 מתיישבים פונו, רבים מהם בכוח, בתהליך שפילג עמוק את החברה הישראלית וגם את הליכוד של שרון עצמו (והוביל אותו להקים זמן קצר אחר כך את מפלגת קדימה). המטרה המוצהרת הייתה להפחית את החיכוך עם האוכלוסייה הערבית בעזה ולשפר את מעמדה הביטחוני והמדיני של ישראל, שכן הגנה על יישובים מפוזרים בקרב יותר ממיליון עזתים נעשתה יקרה יותר ויותר. בשנים שלאחר מכן עבר השטח שפונה לשליטת חמאס אחרי השתלטותה האלימה ב־2007, וההתנתקות שנויה כיום במחלוקת רחבה: האם הייתה צעד הכרחי לקראת הפרדה, או טעות אסטרטגית שאיפשרה את התעצמות חמאס.