שריפת התלמוד בפריז

בשנת 1238 הגיש ניקולא דונין, יהודי מלה רושל שנחרם ואחר כך נעשה פרנציסקני, 35 האשמות נגד התלמוד לאפיפיור גרגוריוס התשיעי וטען שהוא מגדף את הנצרות. בשנת 1239 ציווה האפיפיור על מלכי אירופה לתפוס את ספרי היהודים בשבת הראשונה של התענית הנוצרית 1240; רק לואי התשיעי מלך צרפת ציית. ביוני 1240 נערך בפריז ויכוח לפני אם המלך, בלאנש מקסטיליה, שבו הגן רבי יחיאל מפריז, ראש הישיבה בעיר, על התלמוד, עם רבי משה מקוצי ואחרים. התלמוד נידון, וביוני 1242 נשרפו בכיכר גרב כעשרים וארבע עגלות של כתבי יד, אלפי כרכים שהועתקו ביד.

רבי מאיר מרוטנבורג, אז תלמיד צעיר בצרפת, ראה את האש וכתב את הקינה ״שאלי שרופה באש״, הנאמרת בתשעה באב. קהילות אחדות צמות ביום שישי שלפני פרשת חוקת לזכרה. השריפה פגעה קשות בישיבות בעלי התוספות של צרפת, ורבי יחיאל התיישב אחר כך בעכו.