(הרמב״ן) משה בן נחמן

רבי משה בן נחמן (נחמנידס, הרמב״ן) נולד בג׳רונה שבקטלוניה ב־1194 והיה לרבה המוביל של קטלוניה. הוא היה רופא, תלמודאי ומקובל. פירושו לתורה שוקל את דברי רש״י ואבן עזרא, טוען להיווצרות יש מאין, ורומז למשמעויות מיסטיות ״למשכילים וליודעי חן״. חידושיו לתלמוד והגנתו על הרי״ף נגד זרחיה הלוי עיצבו את הלימוד הספרדי מאות שנים.

ביולי 1263 זימן אותו המלך חאיימה הראשון מאראגון להתווכח בברצלונה עם המומר פבלו כריסטיאני על השאלה אם בא המשיח. תיאורו הכתוב והגלוי של הרמב״ן הביא את הדומיניקנים להעמידו לדין, וב־1267 עזב את ספרד לארץ ישראל. הוא כתב לבנו שמצא בירושלים רק קומץ יהודים לאחר פשיטת המונגולים ב־1260. הוא שיקם שם בית כנסת, הנזכר היום בבית הכנסת הרמב״ן בעיר העתיקה, וראה בישוב ארץ ישראל מצווה המחייבת בכל דור. הוא מת ב־1270, כנראה בעכו.