הגירוש מאנגליה

יהודים הגיעו לאנגליה מרואן לאחר הכיבוש הנורמני ב־1066 וחיו כמלווים בריבית תחת חסות המלך ותחת מיסוי כבד. ב־1144 הוליד נוריץ׳ את עלילת הדם הראשונה הידועה באירופה, בעקבות מותו של נער בשם וויליאם. במארס 1190 מתו כ־150 יהודים מיורק בטירה המלכותית, באתר מגדל קליפורד, רבים מהם בידיהם, כדי שלא ייפלו בידי אספסוף. מ־1218 חייבה אנגליה את היהודים לענוד תג. חוק היהודים של אדוארד הראשון (1275) אסר על הלוואה בריבית, וב־1278–1279 נתלו מאות יהודים באשמת גזירת מטבעות.

ב־18 ביולי 1290, ט׳ באב בלוח העברי, פרסם אדוארד הראשון את צו הגירוש. כ־2,000 עד 3,000 יהודים נאלצו לעזוב עד 1 בנובמבר, ורובם הלכו לצרפת ולגרמניה. זה היה הגירוש הכללי הראשון של יהודים ממלכות אירופית. היהודים הורשו לשוב רק ב־1656, בימי אוליבר קרומוול, לאחר עתירה של הרב מנשה בן ישראל מאמסטרדם.