הסכמי אוסלו

לאחר שיחות סודיות בנורווגיה, בהנחיית הדיפלומטים טריה רוד־לארסן ומונה יול ובפתיחת האקדמאים הישראלים יאיר הירשפלד ורון פונדק תחת סגן שר החוץ יוסי ביילין, החליפו ישראל ואש״ף ב־9 בספטמבר 1993 מכתבי הכרה הדדית: יאסר ערפאת הכיר בזכות ישראל להתקיים בשלום ונטש את הטרור, וישראל הכירה באש״ף כשותפה למשא ומתן. ב־13 בספטמבר חתמו שמעון פרס ומחמוד עבאס על הצהרת העקרונות על מדשאת הבית הלבן, והיא נחתמה בלחיצת היד בין יצחק רבין לערפאת לפני הנשיא ביל קלינטון.

ההסכמים קבעו תקופת ביניים של חמש שנים של שלטון עצמי ערבי ברצועת עזה ובחלקים של יהודה ושומרון (הגדה המערבית) בידי רשות אוטונומית (הרשות האוטונומית) שהוקמה ב־1994, והשאירו את ירושלים, הגבולות, הפליטים והיישובים לשיחות על הסדר הקבע; אוסלו ב׳ (1995) חילק את הגדה המערבית לאזורים A, B ו־C. רבין, פרס וערפאת חלקו את פרס נובל לשלום לשנת 1994, אך פיגועי התאבדות של חמאס והג׳יהאד האיסלאמי ורצח רבין בנובמבר 1995 ערערו את התהליך, ועידת הפסגה על הסדר הקבע בקמפ דיוויד ב־2000 נכשלה, ובעקבותיה באה האינתיפאדה השנייה.