יצחק רבין

רבין חזר לשלטון ב־1992, חמש עשרה שנה אחרי כהונתו הראשונה, ונעשה דמות מרכזית בהסכמי אוסלו עם אש״ף, שנחתמו בלחיצת היד שלו עם יאסר ערפאת על מדשאת הבית הלבן ב־13 בספטמבר 1993, ובהסכם השלום עם ירדן ב־1994; באותה שנה חלק את פרס נובל לשלום עם שמעון פרס וערפאת. כהונתו השנייה הייתה אחת המשפיעות והמפלגות ביותר בתולדות ישראל, שכן ההסכמים עוררו הפגנות המוניות בימין בעוד פיגועי טרור נמשכו. הוא האמין שישראל זקוקה להסכמי שלום כדי להבטיח את עתידה כמדינה יהודית ודמוקרטית.

ב־4 בנובמבר 1995, בסיומה של עצרת שלום בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, נרצח רבין בידי יגאל עמיר, קיצוני יהודי שהתנגד לתהליך אוסלו. מנקודת מבט של היסטוריה יהודית, רצחו היה טראומה לאומית ונקודת מפנה בפוליטיקה הישראלית, סמל לסכנות הפילוג הפנימי; הכיכר נושאת היום את שמו, ויום זכרו נחוג מדי שנה ב־12 בחשוון.