התנועה השבתאית

במאי 1665 הכריז נתן העזתי, מקובל צעיר, על שבתאי צבי מאיזמיר כמשיח וסיפק את התיאולוגיה הלוריאנית להצדקת הדבר. בתוך שנה הגיעה התנועה לתימן, לפרס, לפולין, לאיטליה, להמבורג ולאמסטרדם דרך רשת מאורגנת של מכתבים ושליחים. קהילות צמו, עשו תשובה ומכרו רכוש בציפייה לשיבה קרובה לארץ ישראל; רבנים שהתנגדו הושתקו בצעקות או גורשו. ההיקף לא היה כדוגמתו: זו לא הייתה כת מקומית אלא תנועת המונים כמעט בכל העולם היהודי, שהגיעה לקרקע שהוכשרה בטבחי חמלניצקי של 1648–49 ובהתפשטות הקבלה הלוריאנית, שגרמה לגאולה להיראות קרובה וגם תלויה במעשה האדם. בספטמבר 1666 הובא שבתאי לפני הסולטאן העות׳מאני והמיר לאסלאם ולא עמד מול הוצאה להורג. הקריסה הייתה הרסנית, אך נתן טען שירידת המשיח לטומאה היא השלב האחרון והמסוכן ביותר של הגאולה, תורה שאפשרה למאמינים לפרש מחדש את הכישלון כהגשמה. רשתות שבתאיות מחתרתיות התקיימו יותר ממאה שנה והצמיחו את הדונמה של סלוניקי, שהתאסלמו כלפי חוץ ושמרו על ליבה יהודית סודית, ואת הפרנקיסטים של פולין, שהלכו אחרי יעקב פרנק אל הקתוליות בשנות ה־1750. הטראומה הותירה את היהדות הרבנית חשדנית מאוד כלפי התלהבות משיחית ולימוד קבלה בלתי מוגבל, והזינה ציד כפירה מר, המפורסם שבהם המחלוקת בין עמדין לאיבשיץ, עד המאה ה־18.