הנביא זכריה (תקופת השיבה)

זכריה בן ברכיה בן עדו, ממשפחה כהנית ששבה מבבל, החל להתנבא ב־⁦−520,⁩ חודשיים אחרי חגי, והצטרף אליו בקריאה לבנות מחדש את בית המקדש. ספרו נפתח בשמונה חזיונות לילה, ובהם הרוכבים בין ההדסים, איש המודד את ירושלים, הכהן הגדול יהושע במלבושים צואים שהשטן מקטרג עליו ושנקרא ״אוד מוצל מאש״, ומנורת זהב בין שני זיתים עם המסר ״לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי״ (4:6). כששאלו אותו אם יש להמשיך בצומות על חורבן ירושלים, הבטיח שצום הרביעי, צום החמישי, צום השביעי וצום העשירי יהיו ״לששון ולשמחה״ (8:19), ושזקנים וזקנות ישובו לשבת ברחובות ירושלים והילדים משחקים סביבם.

בפרקים המאוחרים יותר מצטייר מלך עני ״רכב על חמור״ (9:9), והספר מסתיים ב״ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״ (14:9), שורת הסיום של תפילת עלינו. המנורה והזיתים בסמל המדינה של ישראל לקוחים מחזונו, והוא גם ההפטרה של שבת חנוכה. חוקרים רבים מייחסים את פרקים 9–14 ליד מאוחרת יותר.