הנצרות של האימפריה הרומית

בשנת 313 הסכימו הקיסרים קונסטנטינוס וליקיניוס, במה שמכונה צו מילאנו, לסבול את הנצרות ולסיים את הרדיפות. קונסטנטינוס העניק אז לכנסייה כסף, זכויות יתר ומבנים, והמועצה בניקאה, שכינס בשנת 325, החליטה שחג הפסחא יחושב בנפרד מפסח היהודי. בשנת 380 הפך צו תסלוניקי של תאודוסיוס הראשון את הנצרות הניקאית לדת הרשמית של האימפריה, וזמן קצר אחר כך נאסרו קורבנות פגאניים.

עבור היהודים פירוש הדבר היה אובדן מעמד מתמשך. חוקים קיסריים, שנאספו לימים בקודקס התאודוסי מ־438, ענשו יהודים שהטרידו מומרים לנצרות, הגבילו בעלות יהודית על עבדים נוצרים, אסרו נישואי יהודים ונוצרים, ולבסוף אסרו לבנות בתי כנסת חדשים. ארץ ישראל הפכה ל«ארץ הקודש» הנוצרית, מלאה בכנסיות ובצליינים, ואילו יהודים יכלו להיכנס לירושלים רק כדי להתאבל ב־9 באב. היפוך קצר בא בימי הקיסר יוליאנוס, שבשנת 363 החל לבנות מחדש את בית המקדש, עד שפרצו שריפות באתר והוא נהרג בלחימה בפרס (אמיאנוס מרקלינוס 23.1).