דוד כובש את ירושלים

לאחר שמלך שבע שנים על יהודה בלבד מחברון, התקבל דוד כמלך בידי כל השבטים ויצא נגד ירושלים, אז עיר יבוסית שלא נכבשה מעולם בתקופת ההתנחלות. התיאור בשמואל ב׳ 5 מתאר את המגינים מתגרים בו שאפילו העיוורים והפסחים יכולים להגן על החומות, ואת נפילת העיר דרך הצנור, המובן בדרך כלל כפיר מים או תעלה, ודברי הימים מייחסים ליואב את הובלת ההסתערות ואת זכייתו בפיקוד בזכותה. דוד לכד את מצודת ציון וקרא לה עיר דוד, והפך אותה למעונו.

הבחירה הייתה מכוונת מבחינה מדינית. ירושלים ישבה על הגבול בין יהודה לבנימין, לא השתייכה לשטח מבוסס של אף שבט, ולא הייתה לה נאמנות קודמת לא לבית שאול בצפון ולא לבסיסו הדרומי של דוד. היא העניקה למלוכה המאוחדת החדשה בירה ששייכת לכתר ולא לשבט כלשהו. העלאת הארון אל העיר זמן קצר לאחר מכן איחדה סמכות מדינית ודתית במקום אחד, והכשירה את הקרקע לבית המקדש של שלמה כדור אחר כך. מנקודת מבט יהודית זהו הרגע שבו ירושלים הופכת למרכז החיים הלאומיים והרוחניים, לנקודת הייחוס של הגלות, הגעגוע והשיבה מאז ואילך.

מבחינה ארכאולוגית, העיר של המאה העשירית נותרה שנויה במחלוקת. מבנה האבן המדורג ו"מבנה האבן הגדול" הסמוך, שנחפרו ברכס המזרחי, הוצעו כשרידי ביצורים וארמון מירושלים של דוד, ואילו ארכאולוגים אחרים מתארכים רכיבים אלה למוקדם או למאוחר יותר וטוענים שירושלים של המאה העשירית הייתה עיירת הר צנועה ולא בירה אימפריאלית. ביצורים מסיביים מתקופת הברונזה התיכונה סביב מעיין הגיחון מאשרים שהאתר היה מוגן שנים רבות לפני דוד, וזה מתיישב עם עיר יבוסית מבוצרת היטב, אך לכיבוש המקראי עצמו אין עדות אפיגרפית ישירה. ההזכרה החיצונית הקדומה ביותר לשושלת היא ההזכרה של בית דוד במצבת תל דן, כמאה וחמישים שנה מאוחר יותר.