המלך דוד

לפי שמואל א׳ וב׳, דוד, הצעיר בשמונת בניו של ישי מבית לחם, היה רועה צאן כששמואל משח אותו. הוא ניגן בכינור לשאול, הרג את גיבור הפלשתים גלית בקלע בעמק האלה, רקם ידידות עמוקה עם יהונתן, והעביר שנים כפליט בעדולם, בעין גדי ובין הפלשתים בציקלג, ופעמיים חס על חיי שאול. הוא מלך שבע שנים וחצי בחברון על יהודה, ואז לכד את מצודת ציון היבוסית, עשה את ירושלים לבירת כל ישראל והעלה את הארון בריקודים (שמואל ב׳ 5–6). נתן הבטיח לו שושלת נצח (שמואל ב׳ 7), והוא הביס את הפלשתים, מואב, אדום, עמון וממלכות ארם. ניאופו עם בת שבע ומות בעלה אוריה הביאו את תוכחת נתן ואת חזרתו בתשובה של דוד, ואחריהם טרגדיה משפחתית ומרד אבשלום. הוא קנה את גורן ארוונה, אתר בית המקדש העתידי (שמואל ב׳ 24).

מצבת תל דן, כתובת ארמית שנתגלתה ב־1993, מזכירה את "בית דוד", ההזכרה הקדומה ביותר שלו מחוץ למקרא. המסורת מייחסת לו חלק גדול מתהילים, והמשיח נקרא "בן דוד". יהודים עדיין שרים "דוד מלך ישראל חי וקיים".