ההשכלה

ההשכלה, הנאורות היהודית, התגבשה בברלין בסביבות 1770 בחוגו של הפילוסוף משה מנדלסון. המשכילים טענו שהיהודים יכולים להצטרף לתרבות האירופית, ללמוד גרמנית, מדע ופילוסופיה, ועם זה להישאר יהודים נאמנים. הביאור של מנדלסון, תרגום גרמני של התורה באותיות עבריות עם פירוש עברי, יצא בשנים 1780–1783. כתב העת העברי המודרני הראשון, המאסף, החל לצאת בקניגסברג ב־1783, ונפתלי הרץ וייזל בדברי שלום ואמת (1782) קרא להכניס לימודי חול לבתי הספר היהודיים.

בשנות ה־1800 התפשטה התנועה לגליציה ולאימפריה הרוסית. שם יצרו משכילים כגון יהודה לייב גורדון, שקרא ליהודים להיות ״אדם בצאתך ויהודי באהלך״, פרוזה ושירה עברית מודרנית. ההשכלה הכשירה את הקרקע לדרכים שונות מאוד: היהדות הרפורמית (בית המקדש של המבורג ב־1818), האורתודוקסיה החדשה של שמשון רפאל הירש, התרבות היהודית החילונית והתחייה העברית שהזינה אחר כך את הציונות.