משה מנדלסון

נולד בדסאו ולמד תלמוד אצל הרב דוד פרנקל, ובגיל 14 הלך אחרי מורהו לברלין ולמד בכוחות עצמו גרמנית, לטינית, צרפתית ופילוסופיה בעודו עובד כמנהל חשבונות. ב־1763 זכה בפרס החיבור של האקדמיה הפרוסית על פני קאנט, ופידון שלו (1767) הפך אותו מפורסם ברחבי אירופה כ״סוקרטס הגרמני״. בירושלים (1783) טען שהיהדות אינה תורת אמונה מגולה אלא חקיקה מגולה: שהיא אינה דורשת אמונה שהשכל אינו יכול להשיגה, ולפיכך יהודי יכול להיות משתתף מלא במחשבה של תקופת הנאורות ושומר מצוות מלא בעת ובעונה אחת. אותו ספר העלה אחד הטיעונים המתמשכים המוקדמים ביותר להפרדה בין כפייה דתית לכפייה מדינית. הביאור שלו, תרגום גרמני של התורה שנדפס באותיות עבריות עם פירוש עברי, נועד לתת ליהודים גישה הן לגרמנית תקנית והן לקריאה ספרותית רצינית של כתבי הקודש. הוא פעל למען זכויות אזרח, ובכך עורר את חיבורו המשפיע של דום מ־1781 על שחרור היהודים. הוא נשאר אורתודוקסי במעשה עד מותו; ההשכלה שהניע הולידה תוצאות שלא התכוון להן ולא אישר אותן.