הופעת הלאדינו

היהודית־ספרדית, שדובריה קוראים לה ג׳ודזמו וידועה ברבים בשם לדינו, צמחה מהקסטיליאנית ומניבים איבריים אחרים שדיברו יהודי ספרד בימי הביניים. במובן המצומצם פירוש ״לדינו״ הוא לשון התרגום מילה במילה של טקסטים קדושים, כגון תנ״ך פרארה מ־1553. לאחר הגירושים של 1492 ו־1497 נשאו המגורשים את ספרדיתם לאימפריה העות׳מאנית ולצפון אפריקה. שם שמרה השפה צורות עתיקות שספרד עצמה איבדה מאוחר יותר, וקלטה מילים עבריות, טורקיות, יווניות, ערביות, צרפתיות ואיטלקיות. היא נכתבה בעיקר באותיות עבריות (כתב רש״י והכתב הקורסיבי סולאיטרו).

סלוניקי, איסטנבול, איזמיר, סרייבו וסופיה הפכו למרכזיה הגדולים. במרוקו התפתחה צורה קרובה, החכיתיה. הקלאסיקה שלה היא מעם לועז, אנציקלופדיה עממית של המקרא שהחל בה רבי יעקב כולי בקושטא ב־1730. רומנסות, קופלאס ושירי ערש שרדו במסורת שבעל פה. השואה הכחידה את קהילת סלוניקי ב־1943, וישראל הקימה ב־1996 את הרשות הלאומית ללדינו כדי לשמר את השפה.