הפרושים, הצדוקים והאיסיים

יוספוס מזכיר לראשונה את שלוש ה״אסכולות״ של המחשבה היהודית בימי יונתן החשמונאי, בסביבות ⁦−145⁩ (קדמוניות 13.171–173). הפרושים סברו שיש דברים שהם מעשי הגורל ויש שבידינו; הם שמרו את מסורות האבות לצד התורה שבכתב, לימדו את תחיית המתים ונהנו מתמיכת העם. הצדוקים, הקרובים לאצולה הכוהנית, כפרו בגורל ובתחייה וקיבלו רק את התורה שבכתב (קדמוניות 13.297). האיסיים, שחיו בקהילות מסודרות בשיתוף רכוש ושמרו על טהרה קפדנית, מתוארים בידי יוספוס (מלחמת היהודים 2.119–161), פילון ופליניוס הזקן, המציב אותם ליד ים המלח; חוקרים רבים קושרים אותם לקהילת מגילות ים המלח בקומראן.

הכתות התווכחו על עבודת המקדש, על הלוח ועל דיני טהרה, ועל השלטון: יוחנן הורקנוס נפרד מהפרושים, אלכסנדר ינאי רדף אותם ושלומציון המלכה החזירה אותם. המשנה (ידיים 4:6–7) מתעדת את ויכוחיהם. אחרי שנת 70 נעלמו הצדוקים והאיסיים, ואילו המסורת הפרושית, שהמשיכו חכמי יבנה, נעשתה ליהדות הרבנית.