מבנה הריבוזום

ב־2000 וב־2001 פרסמו עדה יונת וצוותיה במכון ויצמן למדע ברחובות וביחידת מחקר של מקס פלאנק בהמבורג מבנים מלאים ברזולוציה גבוהה של שתי תת־היחידות של הריבוזום, המכונה שבכל תא חי הקוראת את הקוד הגנטי ובונה חלבונים. היא החלה בסביבות 1980, כשרוב המדענים סברו שאי אפשר לגבש את הריבוזום הענק והגמיש. כדי שיעמוד במקומו בחרה ריבוזומים מחיידקים ששורדים בתנאים קשים, ובהם אחד ים המלח ואחד ממעיינות חמים, והייתה חלוצת הקריו־קריסטלוגרפיה, הקפאת הגבישים כדי להגן עליהם מנזק קרני רנטגן, שיטה שהיא כיום שגרתית בביולוגיה מבנית. שני עשורים של כישלונות וספקות עמדו מאחורי התוצאה.

מפותיה הראו כיצד יותר מעשרים אנטיביוטיקות נקשרות לריבוזומים חיידקיים וכיצד חיידקים מתנגדים להן, ופתחו את הדרך לתכנון תרופות חדשות. ב־2009 חלקה את פרס נובל בכימיה עם ונקטרמן רמקרישנן ותומאס שטייץ, האישה הישראלית הראשונה שזכתה בפרס נובל והאישה הראשונה שזכתה בו בכימיה מאז 1964. נולדה בירושלים ב־1939, ומתה ב־31 באוגוסט 2026.