מורה נבוכים

מורה נבוכים (בערבית: דלאלת אלחאירין) הוא יצירתו הפילוסופית הגדולה של הרמב״ם, שנכתבה בערבית־יהודית בפוסטאט בסביבות 1190 בצורת מכתבים לתלמידו רבי יוסף בן יהודה. היא מיועדת ליהודי מאמין שלמד פילוסופיה ונבוך מקטעי מקרא שנראים סותרים את ההיגיון. חלק 1 מסביר את תיאורי הגוף של אלוהים במקרא כמליצות ומלמד שאפשר לתאר את אלוהים רק במה שאיננו. חלק 2 עוסק בבריאת העולם, שהרמב״ם מגן עליה מול היקום הקדמון של אריסטו, ובנבואה. חלק 3 דן במראה המרכבה של יחזקאל, בבעיית הרע, בהשגחה ובטעמי המצוות.

שמואל אבן תיבון סיים את תרגומו העברי ב־1204, בשנת מות הרמב״ם, ויהודה אלחריזי עשה תרגום שני. הספר חילק קהילות יהודיות במחלוקת המיימוניסטית של שנות ה־1230, כשיריביו במונפלייה ראו עותקים נשרפים. בלטינית קרא בו תומאס אקווינס, והוא נותר היצירה המרכזית של הפילוסופיה היהודית.