עלילת דמשק

בפברואר 1840 נעלמו בדמשק נזיר קפוצ׳יני, האב תומאס, ומשרתו, בעת ששלט שם מוחמד עלי המצרי. בעידוד הקונסול הצרפתי, אולייס דה ראטי־מנטון, האשימו השלטונות את היהודים שהרגו אותם כדי להשתמש בדמם לפסח. ספר יהודי הודה בעינויים. מנהיגי הקהילה נעצרו ועונו; חלקם מתו, אחד המיר לאסלאם כדי להימלט, ועשרות ילדים הוחזקו כדי לכפות על הוריהם להודות.

הפרשה עוררה זעקה בין־לאומית. משה מונטיפיורי מלונדון ואדולף כרמייה מפריז, עם החוקר זלומון מונק, נסעו לאלכסנדריה ובאוגוסט 1840 זכו בשחרור האסירים ששרדו ממוחמד עלי. בנובמבר פרסם הסולטאן עבדול מג׳יד פירמאן המצהיר שעלילת הדם שקרית. זה היה המאבק היהודי הבין־לאומי המאורגן הראשון של העת החדשה. הוא סייע להוביל להקמת כל ישראל חברים ב־1860, ודחף את משה הס ללאומיות יהודית.