מרד התפוצות (מלחמת קיטוס)

מרד התפוצות (מלחמת קיטוס) (115–117)

ארבעים וחמש שנים לאחר שנפל המקדש, סירבו יהודי התפוצות לקבל שהסיפור תם. מקירני ועד אלכסנדריה, מקפריסין ועד נהרות בבל, קהילות שרומא סברה שהוכנעו קמו בבת אחת — ובמשך שנתיים, על פני שלוש יבשות, לחמו.

אלה לא היו פליטים נואשים. הם היו יורשיהן של אלכסנדריה וקירני, קהילות שבנו בתי כנסת שהתחרו בבתי המועצה הגדולים של הערים היווניות, ושנתנו לעולם את תרגום השבעים ואת הפילוסופיה של פילון. היה להן עושר, תורה ומעמד — הכול היה להן להפסיד. ובכל זאת קמו, משום שדור שראה את בית המקדש עולה באש החליט שהישרדות בלא כבוד אינה הישרדות. תחת לוקואס, שאנשי קירני הכריזו עליו כמלך, נשא המרד תקווה שאין לטעות בה: שהגאולה באה, שאפשר להפוך את הגלות, ושהיהודים ישובו לציון ויבנו מחדש.

הם בחרו את רגעם בחוש אסטרטגי של ממש. טראיינוס הצעיד את לגיונותיו עמוק לתוך פרתיה, והעורף הרומי היה דליל. לזמן מה זה עבד. הכוחות היהודיים השתלטו על קירנאיקה, נלחמו ברומא עד תיקו במצרים, וגרשו את חיל המצב הקיסרי מקפריסין. במסופוטמיה קמו היהודים מאחורי הצבא הרומי המתקדם ועזרו לעצור את ההתפשטות המזרחית הגדולה ביותר שרומא ניסתה אי פעם — טראיינוס לא החזיק מעולם בכיבושיו, ומת בשנה שלאחר מכן כשהמערכה בהריסות.

תשובתה של רומא הייתה מדד לפחדה. הקיסר זימן את לוסיוס קוויאטוס, מפקדו האכזרי ביותר, ונתן לו יד חופשית. שמה של המלחמה בזיכרון היהודי — פולמוס של קיטוס — הוא שמו של המצביא שנדרש כדי לשבור אותם. קהילות קירני ואלכסנדריה הושמדו, ויהודים נאסרו בקפריסין בחוק. אך רומא הבינה מה עמד מולה: קוויאטוס נשלח ישירות לשלוט ביהודה, משום שהקיסר לא יכול היה להרשות לארץ ישראל לשמוע שאחיה לחמו.

הם הובסו, וההפסדים היו אסוניים. אך האש לא כבתה. חמש עשרה שנה מאוחר יותר קמה שוב בהנהגת בר כוכבא, וכשהחרב נכשלה סופית פנתה אותה עקשנות אל בית המדרש — אל רבי עקיבא, אל המשנה, אל ישיבות בבל ששרדו את רומא עצמה. מרד התפוצות עומד כהוכחה שהדור שאחרי החורבן לא הלך בשקט. הוא נותר אחת הפעמים המעטות בעת העתיקה שבהן עם מפוזר וחסר מדינה אילץ את האימפריה הגדולה בעולם להילחם בשלוש חזיתות בבת אחת.