רבי מאיר

רבי מאיר היה מגדולי התנאים בדור שאחרי מרד בר כוכבא ותלמידו המובהק של רבי עקיבא. התלמוד אומר שרבי יהודה בן בבא סמך אותו בסתר בימי גזירות הדריאנוס (סנהדרין 14א), והוא היה אחד מחמשת התלמידים שדרכם שרדה תורתו של עקיבא. הוא סייע לחדש את ההנהגה הרבנית באושא, ותורתו מרכזית כל כך במשנה עד שנקבע הכלל «סתם משנה רבי מאיר» (סנהדרין 86א). התלמוד מסביר את שמו, «המאיר», בכך שהאיר את עיני החכמים (עירובין 13ב).

אשתו ברוריה, בתו של הקדוש רבי חנינא בן תרדיון, הייתה בעצמה למדנית נודעת. הוא המשיך ללמוד מרבו אלישע בן אבויה גם לאחר שאלישע זנח את האמונה, «רימון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק» (חגיגה 15ב), ולימד: «אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו» (אבות 4:20). הוא נזכר כרבי מאיר בעל הנס על שהציל את אחות אשתו משבי רומאי (עבודה זרה 18א), ומכובד בקבר בטבריה, ופחי צדקה נושאים את שמו.