העברית המשנאית

לשון חכמים היא העברית של המשנה, התוספתא והמדרשים הקדומים כמו המכילתא, הספרא והספרי, שנערכו בארץ ישראל מסביבות שנת 200. היא נבדלת בבירור מעברית מקראית: המילה ש־ מחליפה את אשר, ההווה מבוטא בבינוני, צורות הפועל של «ו' ההיפוך» המקראיות נעלמות, ריבויים מסוימים מסתיימים ב־ין ולא ב־ים, והאוצר המילים סופג מילים בארמית, ביוונית ובלטינית כמו סנהדרין (מיוונית synedrion) ופרוזבול. אגרות בר כוכבא ומגילת הנחושת מקומראן מראות שעברית מסוג זה הייתה מדוברת ביהודה, ולא רק כתובה.

היא מפריכה את הרעיון הישן שהעברית מתה אחרי התקופה המקראית: חוקרים כמו משה צבי סגל הראו שהייתה שפה חיה מדוברת לצד הארמית, ושהמשיכה להיות שפת ההלכה והתפילה לאחר מכן; חלק גדול מהסידור כתוב בה. כשאליעזר בן־יהודה וממשיכיו החיו את העברית המדוברת בסוף שנות ה־1800, הפכו הדקדוק והאוצר המילים של לשון חכמים לחלק מרכזי בעברית המודרנית.