האלפבית העברי הקדום

העברית הקדומה היא הכתב הקדום של ממלכות ישראל ויהודה, צורה אזורית של האלפבית הפיניקי עם 22 אותיות עיצור הנכתבות מימין לשמאל. היא מופיעה בכתובת שילוח, במכתבי לכיש, בקמעות כתף הינום ובחותמות רבות. לאחר גלות בבל אימצו היהודים בהדרגה את הכתב הארמי המרובע (כתב אשורי), אבי האותיות העבריות של ימינו; התלמוד (סנהדרין 21ב–22א) קושר את השינוי לעזרא. העברית הקדומה המשיכה להתקיים בחלק ממגילות ים המלח, הכותבות בה את שם האל, במטבעות חשמונאיים ובמטבעות בר כוכבא, ובכתב שבו משתמשים השומרונים עד היום.

עד מרכזי קדום הוא האבצדריון מתל זית, שנמצא בידי רון טפי ב־2005: סלע גיר שנעשה בו שימוש חוזר בקיר, ועליו אלפבית שלם בן 22 אותיות חרוט בשתי שורות, המתוארך בידי חופרו למאה ה־10 לפני המניין הרגיל. אותיותיו עומדות בין הצורות הפרוטו־כנעניות הישנות לבין הכתב היהודאי המאוחר, והפ״א קודמת לעי״ן, הסדר המצוי בכמה אקרוסטיכונים מקראיים (איכה 2–4). טפי ופ. קייל מקרטר רואים מסורת סופרים של בני ישראל מתהווה; כריסטופר רולסטון קורא את האותיות כפיניקיות, ותאריכה שנוי במחלוקת.