שיבת ציון

בשנת ⁦−538,⁩ השנה הראשונה אחרי שכורש כבש את בבל, צווו התיר לגולים לשוב הביתה, והיהודאים הראשונים יצאו לירושלים בהנהגת ששבצר, ״נשיא ליהודה״, כשהם נושאים 5,400 כלי מקדש שנבוכדנאצר בזז. עזרא 2 מונה את השבים לפי משפחה ועיר, 42,360 איש ועוד 7,337 עבדים, בהנהגת זרובבל, נכדו של המלך יהויכין, והכוהן הגדול יהושע. בחודש השביעי בנו מחדש את המזבח וחגגו סוכות; בשנה שלאחר מכן הניחו את יסודות בית המקדש, והזקנים שראו את בית המקדש של שלמה בכו בקול בעוד אחרים צעקו משמחה, ״ולא היה העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם״ (עזרא 3:12–13).

התנגדות מצד עמים שכנים עצרה את העבודה עד ⁦−520,⁩ אז דרבנו אותה חגי וזכריה, ובית המקדש השני הושלם בשנת ⁦−515.⁩ יהודים רבים נשארו בבבל, והחלו את הדפוס הארוך של מולדת ותפוצה זו לצד זו. השיבה נזכרת בתהילים 126, ״בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים״, הנאמר לפני ברכת המזון בשבתות ובחגים, והביטוי העברי שיבת ציון הדהד בתנועה הציונית.