חוק השבות

ב־5 ביולי 1950, 20 בתמוז 5710, יום השנה למותו של תאודור הרצל, העבירה הכנסת פה אחד את חוק השבות. סעיפו הראשון קובע: ״כל יהודי זכאי לעלות ארצה״. בן־גוריון הציג אותו לא כזכות שהמדינה מעניקה אלא כזכות שהיא מכירה בה: כל יהודי מחזיק בה רק מכוח היותו יהודי. חוק האזרחות של 1952 קבע אחר כך שכל עולה נעשה אזרח עם בואו. ב־1970 הרחיב תיקון את הזכות לילדים ולנכדים של יהודים ולבני זוגם, והגדיר יהודי כמי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר, ואינו בן דת אחרת.

החוק היה התשובה לשואה ולספר הלבן הבריטי, כשפליטים יהודים הוחזרו מחופי ארץ ישראל. מכוחו קלטה ישראל יותר משלושה מיליון עולים, מניצולי אירופה ועד יהודי ארצות ערב, אתיופיה וברית המועצות. הוא נשאר הלב המשפטי של ישראל כמדינת העם היהודי, והשאלה שעורר, מיהו יהודי, עודנה שנויה במחלוקת.