הכנסת הראשונה

ב־14 בפברואר 1949, ט״ו בשבט 5709, התכנסו בבניין הסוכנות היהודית בירושלים 120 החברים שנבחרו שלושה שבועות קודם לכן, לפתיחת האספה המכוננת של ישראל. חיים ויצמן, נשיא מועצת המדינה הזמנית, פתח את הישיבה, ויוסף שפרינצק ממפא״י נבחר ליושב ראש. בבחירות של 25 בינואר 1949, הראשונות בישראל, השתתפו כ־87 אחוזים מהבוחרים; מפא״י של דוד בן־גוריון זכתה ב־46 מושבים, מפ״ם ב־19, החזית הדתית המאוחדת ב־16 וחירות של מנחם בגין ב־14. כעבור יומיים העבירה האספה את חוק המעבר, שנתן לה את השם כנסת, ובחרה בוויצמן לנשיא הראשון של ישראל.

השם ומספר 120 החברים מזכירים את כנסת הגדולה, אסיפת האנשים בימי עזרא. הכנסת הראשונה ישבה עד 1951 והניחה את יסודות המדינה: חוק לימוד חובה של 1949, חוק השבות של 1950 והחלטת הררי מיוני 1950, שקבעה לכתוב את חוקת ישראל פרק אחר פרק, בחוקי יסוד, ולא בבת אחת.