ש״י עגנון

שמואל יוסף עגנון נולד שמואל יוסף צ׳צ׳קס ב־1888 בבוצ׳אץ׳ שבגליציה, למשפחה של סוחרים ותלמידי חכמים. ב־1908 עלה ליפו, שם העניק לו סיפורו ״עגונות״ את שם העט עגנון. הוא חי בגרמניה מ־1912 עד 1924, ושם שרפה בביתו בבאד הומבורג כילתה את ספרייתו ואת כתבי היד שלו, ואחר כך השתקע בירושלים, בשכונת תלפיות. רומנים וסיפורים שלו, שנכתבו בעברית עשירה בלשון המקרא, המשנה והמדרש, מתארים את עולמם של יהודי גליציה ואת החיים החדשים בארץ ישראל: ״הכלה הכנוסה״ (1931), ״אורח נטה ללון״ (1939) ו״תמול שלשום״ (1945).

ב־1966 חלק עם נלי זקס את פרס נובל לספרות, והיה הסופר העברי הראשון שקיבל אותו. בסטוקהולם אמר שאף שנולד בעיר של הגלות, תמיד ראה את עצמו כמי שנולד בירושלים. הוא מת ב־1970, ודיוקנו הופיע על שטר 50 השקלים.