החזון איש

רבי אברהם ישעיהו קרליץ, הידוע בשם ספריו, החזון איש, מגיע לארץ ישראל המנדטורית מווילנה ב־1933, מתיישב בבני ברק, ובלי להחזיק בתפקיד רשמי נעשה הסמכות ההלכתית המוכרת של העולם החרדי. הוא פוסק בהרחבה בדיני חקלאות שרבצו רדומים מאות שנים והפכו מעשיים שוב משעה שיהודים עיבדו את האדמה, ובעיקר הלכות שנת השמיטה, וכן בשאלות שהעלתה המדינה החדשה, כגון פסיקתו שסגירת מעגל חשמלי בשבת נחשבת לבנייה. בפגישה המפורסמת ב־1952 עם בן־גוריון הוא משווה את שתי הקהילות לשתי עגלות הנפגשות בדרך צרה: העגלה הריקה חייבת לפנות מקום לטעונה, והקהילה השומרת מצוות, הנושאת את מלוא משא המסורת, היא העגלה הטעונה. הדימוי עיצב את היחסים בין חרדים לחילונים דורות. התעקשותו על לימוד תורה במשרה מלאה כמשימה המרכזית של הקהילה עיצבה את פטור הישיבות ואת מבנה החיים החרדיים בישראל.