הסנהדרין של נפוליאון

ביולי 1806 כינס נפוליאון אסיפת נכבדים יהודים, 111 צירים בראשות אברהם פורטדו מבורדו, והציג בפניהם שתים עשרה שאלות. האם ההלכה מתירה ריבוי נשים? האם היא מתירה גירושין בלי צו אזרחי, או נישואי תערובת? האם היהודים רואים בצרפתים אחים ובצרפת מולדת? כדי לתת לתשובות סמכות דתית כינס אחר כך ״סנהדרין גדולה״ של 71 חברים, 46 רבנים ו־25 הדיוטות, בהדהוד בית הדין הקדום. בראשה עמד הרב דוד סינצהיים מסטרסבורג והיא התכנסה בפריז בפברואר–מארס 1807.

הסנהדרין הכריזה שהיהודים כפופים לחוקי המדינה, רואים בצרפת מולדת ויעמדו בשירות צבאה. היא קיבלה נישואין וגירושין אזרחיים ושמרה על ההלכה לעניינים דתיים. ב־1808 ארגן נפוליאון את יהדות צרפת בקונסיסטוריות בפיקוח המדינה. באותה שנה הגביל ״הצו המבזה״ שלו את הלוואת הריבית היהודית ואת המגורים היהודיים במזרח צרפת לעשר שנים. המודל של היהדות כעדה דתית בתוך מדינת לאום עיצב את יהדות מערב אירופה.