שמעון בר גיורא

שמעון בר גיורא (״בן הגר״), מגרש לפי יוספוס, בלט לראשונה בהבסת המושל הרומי קסטיוס גלוס בבית חורון ב־66. אחר כך אסף צבא משלו בהרי יהודה, והכריז חירות לעבדים, ולכד את אדום וחברון. כשהקנאים חטפו את אשתו, הטיל אימה על פרברי ירושלים עד ששחררו אותה. באביב 69 הכניסו אותו הכהן הגדול מתתיהו והעם לירושלים כדי לשבור את כוחו של יוחנן מגוש חלב, והוא שלט בעיר העליונה ובחלק גדול מהעיר התחתונה עם כ־10,000 איש ו־5,000 אדומים (יוספוס, מלחמת היהודים 4–5).

במצור של טיטוס בשנת 70 היה המפקד המוביל של ההגנה. אחרי נפילת העיר הסתתר במעברים התת־קרקעיים עם חוצבי אבן, בתקווה לחפור דרך החוצה, ואז יצא בכתונת לבנה ובגלימת ארגמן על חורבות בית המקדש ונתפס. הוא הוצג בתהלוכת הניצחון של אספסיאנוס וטיטוס ברומא ב־71 ונהרג בפורום כראש האויב.