בית הקברות בבית שערים

בית שערים, בגבעות שבשולי עמק יזרעאל, הייתה אחד ממושבי הסנהדרין (ראש השנה 31ב) והעיר שבה לימד רבי יהודה הנשיא. התלמוד אומר שכשהיה חולה בציפורי הוכן לו קבר בבית שערים, שם נקבר בסביבות 220 (כתובות 103ב). יהודים רצו אז לשכב ליד קברו, והעיר נעשתה בית הקברות היהודי הגדול של הארץ, ושימשה משפחות מפניקיה, מפלמירה, ממסופוטמיה ומחמיר שבדרום ערב. יותר משלושים קטקומבות נחצבו בגיר הרך, עם ארונות אבן מגולפים במנורות, אריות, נשרים ואף דמויות מהמיתולוגיה היוונית, וכ־300 כתובות, רובן ביוונית, האחרות בעברית, בארמית ובפלמירית.

המערות התגלו ב־1936 בידי השומר אלכסנדר זייד, ונחפרו בידי בנימין מזר ואחר כך נחמן אביגד. באחת הקטקומבות מסומנים קברים ״רבי שמעון״, ״רבי גמליאל״ ו״חנינא״, שמות בני רבי ותלמיד בצוואתו האחרונה. העיר נשרפה בסביבות 352. בשנת 2015 הכריז אונסק״ו על הנקרופוליס כאתר מורשת עולמית, ״ציון דרך של התחדשות יהודית״.