המצור על מצדה

לאחר נפילת ירושלים החזיקו המורדים האחרונים מעמד במצדה, ארמון־המבצר של הורדוס על צוק מעל ים המלח, בהנהגת אלעזר בן יאיר מן הסיקריים. בסביבות שנת 73 הגיע המושל הרומי לוקיוס פלביוס סילבה עם הלגיון העשירי (פרטנסיס) וכוחות עזר, הקיף את ההר בחומת מצור ובשמונה מחנות, ובנה סוללה ענקית בצדו המערבי. איל ניגוח בקע את החומה; המגינים הקימו חומה פנימית מעץ ועפר, והרומאים הציתו אותה. לפי יוספוס (מלחמת היהודים 7.252–406), המגינים בחרו באותו לילה במוות על פני עבדות: 960 מתו, ושתי נשים וחמישה ילדים שהתחבאו בתעלות המים נותרו בחיים וסיפרו את הסיפור.

יוספוס הוא המקור הכתוב היחיד, ויש חלקים בתיאורו שנוי במחלוקת. חפירותיו של יגאל ידין בשנים 1963–1965 חשפו מחסנים, בית כנסת, מקוואות טהרה, שברי מגילות ובהם חזון העצמות היבשות של יחזקאל, והגורלות הכתובים, ואילו המחנות הרומיים והסוללה עדיין נראים היום. השורה «שנית מצדה לא תיפול» משירו של יצחק למדן מ־1927 הפכה למוטו לאומי ישראלי, ומצדה הוכרזה אתר מורשת עולמית של אונסק״ו בשנת 2001.