צבא ההגנה לישראל

צה״ל הוקם בצו הממשלה הזמנית ב־31 במאי 1948, על בסיס מבנה ההגנה, ותוך קליטת האצ״ל, לח״י והפלמ״ח לפיקוד אחד תחת סמכות אזרחית — תהליך שנזקק לעימות אלטלנה ולפירוק הפיקוד הנפרד של הפלמ״ח. בן־גוריון עיצב אותו סביב גיוס כמעט כללי של גברים ונשים, צבא קבע קטן הנתמך במערך מילואים גדול, וקצונה א־פוליטית במכוון, וכך נעשה צה״ל מכשיר האינטגרציה החברתית העיקרי של המדינה ולא רק צבאה. הוא נלחם בכל עימות גדול מ־1948 ואילך ופיתח דוקטרינה שעיצב היעדר העומק האסטרטגי של הארץ: העברת המלחמה במהירות לשטח האויב, עליונות אווירית והכאה מונעת. מרכזיותו בחברה הישראלית הופכת את השירות הצבאי לחוויה משותפת מעצבת, והופכת את השאלה מי משרת — ומי אינו משרת — לעניין פוליטי תמידי.