הארמית התלמודית

בתקופה הרבנית הייתה הארמית זה מכבר שפת היום־יום של היהודים בבבל ובארץ ישראל כאחת. שני ניבים עיצבו את הספרות הרבנית: ארמית בבלית יהודית, שפת המשא ומתן של התלמוד הבבלי, והארמית המערבית הגלילית של ארץ ישראל, ששימשה בתלמוד הירושלמי, במדרשי האגדה ובתרגומי המקרא בבית הכנסת (התרגומים). בדרך כלל המשנה או הברייתא מצוטטות בעברית והדיון סביבן בארמית, ולכן דף גמרא אחד נע בלי הרף בין שתי השפות. מאות קערות לחשים בארמית מבבל הסאסאנית משמרות את אותו הדיבור מחוץ לספרים.

הארמית שזורה עד היום בחיי היהודים: הקדיש, כל נדרי, «הא לחמא עניא» ו«חד גדיא» בהגדת הפסח, הכתובה וה־גט הם כולם בארמית, וכך גם רוב הזוהר המאוחר. מילים כמו אבא ואימא נכנסו ממנה לעברית המודרנית, ולומדי התלמוד עדיין לומדים את הניבים שלה, כגון תיקו («יעמוד», לשאלה שנותרה בלי הכרעה).